הליכוד כבר לא ביתנו

הליכוד באמת צודק. צריך לבדוק, לפני שאנו הופכים עצמנו לאסקופה הנדרסת, בגובה הדשא. ויובהר מיד: לא שאנחנו נגד המשך ישיבתו של נתניהו ליד ההגה. אבל רצוי שלימינו של מי שכבר היה מעורב בכל כך הרבה תאונות, יישב מנטור שיידע ללחוץ על הברקסים לפני שצונחים לתהום. אבל בליכוד מדברים על מנטורים שיישבו משמאל לנהג: שלי/יאיר/ציפי, שעלולים להמיט עלינו מדינת חמאסטאן במרחק יריקה.

הליכוד צודק. בידקו למי אתם מצביעים. רעיון טוב. בדקנו ומצאנו שהיה זה בנימין נתניהו עצמו, שהצביע בחדווה בעד ההינתקות וצחק לאורי אריאל בפנים כששאל אותו כיצד הוא מעז להצביע בניגוד לתפישות שביטא בספרו 'מקום תחת השמש'. "שיהיה לך ברור", כך נתניהו בבוז, "שגם במשאל מתפקדי הליכוד אצביע בעד ההינתקות".

בדקנו ומצאנו שעוד שלושה מבכירי הליכוד, השרים לימור לבנת וישראל כ"ץ, הרימו יד בעד ההינתקות בהצבעה המכריעה בכנסת, וכך נהג גם צחי הנגבי, כיום גדול הלוחשים על אוזנו של נתניהו, המועמד לתפקיד בכיר בממשלה הבאה. כל השאר נמוגו, התאדו, וטוב שכך.

ההינתקות לא הייתה סוף פסוק. ביוני השנה ריחפה חרב החורבן מעל בתי מגרון וגבעת האולפנה. ח"כ זבולון אורלב, מפד"ל, ניסה לבלום, והגיש לכנסת הצעת חוק לפיצוי הבעלים מבלי להרוס את הבתים שבמחלוקת. נתניהו בתחילה התלהב. כעבור ימים אחדים הפך את עורו ואיים לגרש מהממשלה ומהקואליציה את תומכי מגרון והאולפנה. מי ספר אז סיעה בת 3 מנדטים?

והתוצאה לא תאומן: האידיאולוגים הגדולים של הליכוד וישראל ביתנו התקפלו ותמכו בחורבן הבתים. לא להאמין אבל זו עובדה: למעלה ממחצית (!) מקרב 40 המועמדים הראשונים ברשימת הליכוד-ביתנו, הצביעו בעד ההרס ונגד חוק ההסדרה. גיבורים גדולים אחרים נמלטו מאולם הכנסת בעת ההצבעה, כדי להגן על הכיסא. כך שככלות הכל הליכוד-ביתנו באמת צודק: "לפני שאתם מצביעים, בידקו למי אתם מצביעים". בטח לא עבור תומכי ההינתקות בקטיף והחורבן במגרון ובאולפנה. "מפלגה", אמר השבוע בפשטות גמורה הרב שלמה אבינר, "לא שופטים על-פי דיבורים אלא על-פי מעשים, לא על-פי הבטחות אלא על-פי העובדות". אכן, צריך לבדוק לפני שמצביעים. לפעמים מגלים שהמלך הוא עירום.

המדהים הוא שאחרי כל המעללים הללו, הם טוענים בעזות מצח, כי הקולות שחזרו לבית היהודי, הם קולות "שלנו", כלומר של הליכוד. נכס בבעלות פרטית. רשום בטאבו. עוד מערכה בתיאטרון האבסורד הפוליטי: דוברי הליכוד לא התביישו לטעון בעיתון הארץ (3.1.13) כי "הבית היהודי מחזיק כיום בלא מעט מנדטים ששייכים לנו, ואנחנו מתמקדים במאבק להחזרת הבוחרים לליכוד". שמעתם? "שייכים לנו"! ממתי? מאז מעמד הר סיני? או שמא ירשו את המנדטים הללו מאבותיהם? היו אלה נחלת ז'בוטינסקי? הקוזאק הנגזל.

עכשיו, אחרי כל ההרס והחורבנות והטיהורים האתניים (שהחלו עוד בסיני, 1987), וההקפאה, והפקרת מקום מקדשנו לתעלולי הוואקף, והכניעה המבישה ל'דת המשפט' המתעמרת במתיישבים, סיפק הליכוד-ביתנו סיבה נוספת למצביע להיענות להצעה הנבונה: "לפני שאתם מצביעים, בידקו למי אתם מצביעים". בדקנו ומצאנו: לא רק שלמעלה מ-50% מרשימת הליכוד מורכבת מתומכי החורבן במגרון ובאולפנה, דבר שהוא בגדר הלא-ייאמן כשמדובר במפלגה המתיימרת להיות לאומית; אלא שיש ברשימה מועמדים, בעיקר מישראל ביתנו, שמבקשים להנהיג כאן נישואין וגירושין אזרחיים ולפגוע אנושות בצביונה היהודי של המדינה. רציתם שנבדוק? אז הנה בדקנו, והממצאים ממש מדהימים.

חוץ מן הליכוד האורב לקולות המצביע הציוני-דתי, והקים לשם כך לראשונה מטה בחירות כפול לציונות הדתית – האחד לכלל המיגזר הסרוג, תחת הסיסמה הירחמיאלית "דתי לאומי מצביע ליכוד", והשני להתיישבות ביו"ש, וסיסמתו האוֹרוֶוליאנית "למען ההתיישבות מצביעים מחל", קמות מפלגות נוספות לקרוע נתחים מן המחנה הציוני-דתי.

הגדילה לעשות שלי יחימוביץ', יו"ר העבודה. היא יזמה הקמת 'מטה הציונות הדתית במפלגת העבודה', שמפיץ בבתי הכנסת עלונים תורניים ובהם ציטטות מפי גדולי ישראל, לרבות יחימוביץ' עצמה, שכותבת בהתלהבות על ההיבט הסוציאלי המתקדם, השוויוני, של השבת היהודית. היינו כחולמים.

השורות הבאות יישמעו בלתי אמינות, אבל סהדי במרומים שהן קוֹשט דברי אמת. בכמה מהיישובים ביו"ש דיווחו לנו, כי החליטו להצביע לעבודה, משני טעמים: כדי להעניש את הליכוד על הסגרת ההתיישבות לידי קבלן הביצוע אהוד ברק, שלא חדל מרדיפתה מסיבות פוליטיות; ומתוך הבנה שממילא אין כרגע פרטנר מדיני, וזו ההזדמנות להמיר את הקפיטליזם החזירי בסוציאל דמוקרטיה שוויונית נוסח יחימוביץ'.

נכון שיחימוביץ' כשלעצמה, ראויה לצל"ש, אבל מכיוון אחר: לכל אורך הקמפיין, נמנעה מלהסית נגד דתיים ומתנחלים. היא אף ניסתה לחבקם, כינתה אותם אחים יקרים. אלא שהעבודה ויחימוביץ' אינם היינו הך. הבעיה היא בשוֹבל המפוקפק המשתרך מאחוריה: מירב מיכאלי, סתיו שפיר, מיקי רוזנטל, ראלב מג'אדלה, ובהמשך יריב אופנהיימר, הרב הרפורמי גלעד קריב, ואחרים. כל אלה עוד יאכילונו מרורים. שוב צריך, כהצעת הליכוד, לבדוק היטב לפני שמצביעים.

מי נשאר? שס. אילו בדקנו למי מצביעים בעבר, יכולה הייתה גם שס החרדית להיות אופציה, בשל עמדותיו המדיניות הברורות של מנהיגה דאז אלי ישי. אבל באחרונה נתהפכו היוצרות ואת מקומו של המנהיג שגילה קו מדיני וחברתי ברור, לרבות מלחמתו לגירוש 60,000 המסתננים העבריינים, תפס המנהיג הישן-חדש אריה דרעי, שמעצם טבעו מייצג קו מדיני אחר לחלוטין, ובכלל התנגד לאזכר בקמפיין של שס את מלחמתו הברוכה של ישי במסתננים. אותו דרעי מעז להציג עצמו כימין, אבל ככלות הכל מפלגה נשפטת על-פי מעשים. והמעשים הם, שדרעי פעל בשירות השמאל כשהיה שותף לאסון אוסלו (1993), וקודם לכן היה מאדריכלי 'התרגיל המסריח' (1990) להפלת ראש ממשלת האחדות יצחק שמיר כדי לכונן תחתיה ממשלת שמאל. המעשים הם גם הצהרתו היומרנית של שר השיכון אריאל אטיאס על בנייה מוזלת לזוגות צעירים במודיעין, שכל כולה לא הסתכמה אלא ב-25 יחידות דיור, וגם הן נמכרו מזמן.

בקיצור, לאן שמסתכלים, קשה למצוא בית. כשהליכוד כבר אינו ביתנו, וגם לא העבודה ושס ושאר ירקות, נשארה רק רשימת הבית היהודי, שהתברכה במנהיגות סוחפת ובשובל מרשים מאחוריה של מועמדים איכותיים. זה הזמן להפגין אחדות ציונית-דתית, ואם לא עכשיו, אימתי?

עכשיו זה ברור לגמרי: הכל תלוי בקול. זו הדילמה הקריטית של מחנה הציונות הדתית: הקול או לא כלום.