תוכניות חילוץ וסיפורי אג"ח אמריקני

המשבר של שנת 2008, שהחל עוד בשלהי שנת 2006, השאיר את קובעי המדיניות הכלכלית בעולם עם פה פעור ומול שוקת שבורה. החששות ממשבר שלא תימצא לו תחתית היו באוויר ומצב של חדלות פירעון כלל עולמית היו ממש על סף הדלת. הדלת של כולנו.

הממשל הבריטי הוא זה שפעל ראשון ולאחר מכן פעל הממשל האמריקני.

בשלהי שנת 2008 יצא הממשל האמריקני בתוכנית החילוץ הראשונה – QE1 – לפיה החל לרכוש אגרות חוב ממשלתיות ואחרות בהיקפים חסרי תקדים של מאות מיליארדי דולרים.

שנתיים לאחר מכן יצא הממשל בתוכנית נוספת – QE2 – לפיה המשיך ברכישות אגרות חוב ממשלתיות בהיקף של מאות מיליארדי דולרים.

שנתיים לאחר מכן (2012) יצא הממשל בתוכנית נוספת – QE3 – בה הודיע על רכישת אגרות חוב בהיקף של 85 מיליארד דולר מדי חודש ובדיוק על תוכנית זו הודיע הבנק הפדראלי האמריקני בדצמבר 2013, בראשות הנגיד בן ברננקי, שפורש מתפקידו בסוף השנה, על צמצום התוכנית, כך שרכישת אגרות החוב החודשית תעמוד על כ–75 מיליארד דולר מדי חודש. הפחתה של 10 מיליארד דולר ברכישת אגרות החוב מדי חודש.

אז מה כל כך חשוב בתוכניות רכישת אגרות החוב?

הבנק הפדראלי משמש כשחקן קונה בשוק. החשש העומד בפני הבנק הינו שבמידה שהוא לא יופיע כקונה, מחירי אגרות החוב ירדו באופן חד, מה שיקפיץ מעלה את התשואות ובעצם ייקר משמעותית את ריביות הגיוס של אגרות חוב חדשות.

במידה שתשואות אגרות החוב יאמירו לרמות גבוהות לא ניתן יהיה לגייס אגרות חוב עם ריבית 'נוחה'. כיום עומדת התשואה של אג"ח אמריקני לעשר שנים על פחות מ–3%. ירידה במחיר אגרות החוב וקפיצה של התשואות לרמה של 10-5 אחוז, או יותר, יערערו את יכולת מגייס אגרות החוב לעמוד בהחזרי ריבית כל כך יקרים. מאידך-גיסא, ברור לכל כי הפד לא יכול להיות שחקן לעד ויש צורך לצאת מתוכניות החילוץ ולתת לשוק למצוא את נקודת האיזון.

התשובות יהיו בידי ג'נט ילן, מחליפתו של ברננקי בראשות הפד, שתיכנס לתפקידה ב–1 בפברואר 2014. סגנה של ילן יהיה סטנלי פישר.