על יום הכיפורים לפני 41 שנים

ביום רביעי י' בתשרי, עשרה ימים לאחר ששנת תשע"ה פתחה בפנינו את שעריה, תפקוד את מדינת ישראל אווירה השמורה רק ליום הזה. הסכם של לבבות, הסכם בלתי כתוב, ישבית את התנועה בכל כבישי ישראל. ציבור גדול ימצא דרכו לתפילת כל נדרי בבתי הכנסת.

הרבה מטענים יפים וחמים יש בצירוף המילים יום הכִּפּוּרִים - סליחה, רחמים, חשבון נפש, תשובה, תקווה לחיים, שנה חדשה טובה יותר. אני אמצא את עצמי מן הסתם ביום הזה בין קטעי תפילה, שמדברים אל לבי. אך אי-אפשר ביום הזה שלא לחזור לאותה שיחת טלפון פתאומית שגייסה גם אותי, חייל פשוט, לשירות מילואים. תוך כמה שעות גם אני חייל בחגור ובמדים לתקופה של חצי שנה.

ממרחק של יותר מארבעים שנה אני חש, שביום הכיפורים תשע"ה אמצא את עצמי באותו יום כיפורים ארור. אחזור אל כתב האשמה, שניסח פרופסור ישעיהו ליבוביץ לעברו של משה דיין על דברים, שאמר ביוהרה מספר רב של פעמים, וחזר עליהם ערב ראש השנה עשרה ימים טרם פרוץ המלחמה - "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח'."

אמירת היוהרה של משה דיין הייתה הודאה מפורשת, שמדינת ישראל לא הייתה מעוניינת בשלום, אלא רק בכיבושים. סאדאת הציע שלום ואפילו לא דרש שנסתלק מסיני - אלא רק נסתלק מתעלת סואץ, ועקשנותו של משה דיין היא שהביאה למלחמת יום הכיפורים.

עשרה ימים אחרי דברי הרהב של משה דיין, שנתמכו, למרבה הצער והכאב, על-ידי חלק הארי של הציבור, מדינת ישראל מצאה עצמה במלחמה. מלחמה מיותרת, שטלטלה את מדינת ישראל בת ה-25, וגבתה מחיר דמים יקר של מאות רבות של חללים, קורבנות טמטום של יוהרה, לאומנות חסרת מעצורים ותאוות כיבושים גלויה.

אני חוזר וקורא את נאומו של משה דיין מאותו יום אומלל, עשרה ימים לפני יום הכיפורים, קורא ונדהם, תוהה ושואל מדוע ולמה הם כבשו את דעת הקהל בישראל. אני חוזר תוהה ושואל מדוע לא הייתה אמירה נחרצת של לא מוחלט לאמירת היוהרה של משה דיין.

בין כסה לעשור של אותה שנה אומללה, כל מי שהעז באותם ימים - כדוגמת פרופ' ישעיהו ליבוביץ - להתריס ולמחוא נגד האמירה של משה דיין נצלב כבוגד ועוכר ישראל. עד היום קשה לי להשתחרר מהכאב הצורב, שאותה התיישרות של הציבור בישראל מאחורי משה דיין עלולה הייתה להביא אותנו אל סף סכנה לקיומנו ולקיומה של מדינת ישראל.

בין כסה לעשור של אותה שנה, ממש ערב יום הכיפורים, ממש ערב המלחמה המיותרת, כתב לובה אליאב את "משל השחף", בו הזהיר את הממשלה והציבור כי בדרכה של ישראל אורבת לה סכנה. התגובה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, לעברו של לובה הייתה - "לובה, אדם שלקה בנפשו". כל צמרת מפלגתה על כל חלקיה מגלילי ועד שמעון פרס לא פצו פה, והפקירו אדם כה יקר כמו לובה אליאב ליוהרה המטופשת של גולדה מאיר.

ממרחק של יותר מארבעים שנה אני משקיף ערב יום הכיפורים תשע"ה על אותם ימים עם ההתנסחות הכואבת של ישעיהו ליבוביץ - "...אין לנו שום תוכן ערכי מלבד האגרוף היהודי".

והוא ממשיך באמירה, שמצמררת אותי, כי היא טומנת בחובה אמת כואבת, שאי-אפשר לברוח ממנה, "שהחל מ-1967 הוכרע, שמדינת ישראל תהיה מסגרת של אלימות".

כואב לי לקרוא דברים, שאמר ישעיהו ליבוביץ בתקופת האופוריה, ששטפה את ישראל מהקצוות של השמאל הציוני במעטה פטריוטי ועד הימין הציוני במעטה משיחי.

אל מול חזית רחבה של האופוריה הזו ישיעהו ליבוביץ התייצב באומץ ואמר - "חוליגאניות לאומית יוצרת אווירה של אלימות המכוונת גם כלפי פנים".

ערב יום הכיפורים תשע"ה חוזר אלי ישעיהו ליבוביץ בדמותו של ירמיהו הנביא. את שניהם עם ישראל העדיף לא לשמוע, לנאץ, לגדף ולהחרים, כל אחד בתקופתו.

לעברו של ירמיהו הנביא הפגינו אלימות פיזית קשה בצינוק ובמהפכת ואף באמירה מאיימת - "בן מוות האיש הזה". כלפי ישעיהו ליבוביץ נקטו באלימות מילולית בוטה. ירמיהו היה נביא החורבן, שלמרבה הכאב, קרם עור וגידים בשנת 586 לפנה"ס. ישעיהו ליבוביץ אמר אותם דברים קשים בדרכו שלו - "אם נמשיך בדרך, שאנו הולכים בה - חורבנה של מדינת ישראל, הוא בטווח של שנים ואפילו לא של דורות ..." (בספר השיחות עם מיכאל ששר עמ' 27)

ביום הכיפורים אשא בלבי תפילה, ששנת תשע"ה תהיה שנה בה לא יהיה תוקף לאמירה הצועקת של פרופסור י. ליבוביץ "מדינת ישראל לא רצתה וגם כיום איננה רוצה בשלום, אלא בכיבושים" (שם עמ' 20).

ביום הכיפורים, כשרבים יאמרו בבתי הכנסת: "כל באי עולם יעברון לפניך...", אני אשא בלבי תפילה, ששנת תשע"ה תהיה שנה, בה ישוררו הלבבות את המלים משירה של המשוררת חיה קדמון, שנכתב לפני יובל שנים - "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ".