העימות בבית אל השבוע שוב הביא למחזות של אלימות שוטרים, כולל בעיטות במפגינים ששכבו על הארץ ובוודאי שלא היוו שום סיכון לשוטרים ושום הפרה לסדר הציבורי. זו כמובן לא הייתה ההתחלה של תקיפת מתנחלים בידי שוטרים, וכמובן שזה לא הסוף של התופעה הזאת. את ההתחלה יש לחפש בכמה אירועים בולטים מן העבר.

שוטר שהיכה מתנחלים בעמונה קודם לדרגת פקד, ואחרי שמונה שנים נשלח לחצי שנת עבודות שירות. מפקד השוטרים האלימים בכפר מימון, שהורה לפיקודיו לשקר בנוגע לשמותיהם, קודם לדרגת ניצב ולתפקיד מפקד מחוז ירושלים. כאשר זה מה שמתרחש אל מול מצלמות ומיקרופונים, התוצאה היא שכל שוטר מרגיש שיש לו גיבוי להכות מתנחל באשר הוא מתנחל.

לא מעט שוטרים סבורים, שכל מי שמתגורר בשטחים וחובש כיפה, הוא עבריין-בכוח רק בשל מקום מגוריו ואמונתו הדתית. אנחנו לא רחוקים ממצב שבו דמם של המתנחלים יוּתַר בעיני לא מעט שוטרים – ורק בשל זהותם הפוליטית. אם לא תהיה התערבות מיידית של הדרג המדיני, אנו עלולים להגיע למצב בו שוטרים וקצינים יפעלו משיקולים פוליטיים – וזה יהיה סופו של שלטון החוק בישראל.

אין דבר יותר קבוע מהזמני. זה ידוע, וזה מקבל מדי שנה הוכחה בדמותו של חוק ההסדרים. מה שנולד ב-1985 כאמצעי חרום להצלת המשק מהאינפלציה המשתוללת, הפך לכלי חביב על משרד האוצר להעברת רפורמות ומהלכים משמעותיים במהירות, ללא דיון ממשי בכנסת. טיוטת החוק שפורסמה השבוע ממשיכה את אותו קו, למרות ביקורת חוזרת ונשנית של בית המשפט העליון. מה שמלמד, שכאשר היועצים המשפטיים רוצים – הם יודעים יפה מאוד לעקוף את בג"ץ (ולצעוק על כל מי שמציע משהו דומה, אבל זה עניין אחר).

ראו כמה מן הנושאים שכוללת הטיוטה הנוכחית: רגולציה בשוק המזון, מעמדם של סוכני הביטוח, תיקון לחוק נתוני אשראי, הקמת רשות אנרגיה, ביטול התכנון בענף הצאן, רפורמה בענף ההטלה, טיפול בביטוחי הבריאות, הקמת ועדות מקומיות במגזר המיעוטים, חיזוק סמכויות שירות התעסוקה, יצירת אשכול רשויות מקומיות, הגברת התחרות בטלוויזיה הרב-ערוצית, שינויים בשוק ההימורים החוקיים והגבלת שכר וכהונה בחברות הממשלתיות.

לכל הנושאים הללו אין שום זיקה לתקציב המדינה, ובוודאי שאין הם מצדיקים חקיקה חפוזה. כמו בכל שנה, הטיוטה הזאת היא רק ההתחלה, וסביר להניח שהכנסת תאלץ את הממשלה לפצל חלקים ממנו ולהעבירם לחקיקה רגילה. אז למה האוצר עושה זאת? ברור: בשיטת "מצליח", ואל תטרידו אותו עם זוטות כמו מעמדה של הכנסת ופסיקותיו של בית המשפט העליון.

טירון כותב לאביו: "אני קם בבוקר ומנקה את החדר שלי, בצהריים אני מקלף תפוחי אדמה ומבשל בשר, ובערב אני מכבס גרביים. אתה בטוח שהצבא יעשה ממני גבר?". שאלה דומה לברק אובמה וג'ון קרי: שבועיים אחרי הסכם הגרעין שלכם עם אירן, סעודיה מודיעה שהיא רוצה תוכנית גרעינית משלה, ויש דיבורים על כך שהיא תקנה פצצה גרעינית מפקיסטן. אתם בטוחים שההסכם עליו חתמתם יהפוך את העולם למקום בטוח יותר?

הרי ברור שהמרוץ הסעודי לפצצה – ויש להם מספיק כסף לקנות אותה מהמדף וארה"ב לא תעז להתערב – הוא רק ההתחלה. כל מי שחושש מפצצה אירנית, וזה אומר רובו של המזרח התיכון, ירצה או פצצה משלו או לכל הפחות יכולת התקפית קונבנציונלית, שאולי תרתיע את הרוצחים מטהרן מלאיים עליו בנשק גרעיני.

את פירות הבאושים של הסכם מינכן לקח חצי שנה לגלות. לאלו של הסכם וינה – לא היינו צריכים לחכות אפילו חצי חודש. ונותרנו רק עם השאלה, האם אובמה וקרי משקרים רק לכל העולם או גם לעצמם.

כתבה מעניינת של אודי עציון בידיעות אחרונות בשבוע שעבר תיארה את המכשולים בדרכו של מטוס האף-35, ובין היתר ציטטה את נוסחת ה"שתיים בחזקת שלוש" של יצחק גת, יו"ר רפאל: כל פרויקט צבאי עולה כפול, נמשך כפול ומשיג חצי מהמתוכנן.

בעצם, זה נכון לכל פרויקט שמנוהל בידי המגזר הציבורי – ותהיו בטוחים שהרכבת הקלה בתל אביב לא תהיה שונה. אם כבר, אז היא תיקח עוד יותר זמן, כי לא יהיה אפילו שלב אחד שלה שלא יצריך הכרעה שיפוטית. עוד בטרם החלו העבודות, כבר הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב עתירות נגד הזוכה בחלק המערבי של המינהור ונגד הפגיעה בבעלי העסקים באזור העבודות. ואלו רק הראשונות; יהיה שיטפון של עתירות כאלו, ודי בכך שכל אחת מהן תתקע איזשהו חלק מן העבודה לחודש-חודשיים, כדי ליצור איחור מצטבר של שנתיים-שלוש.

בנקודה הזאת, לא מעט תלוי בבתי המשפט – הן המחוזי והן העליון (הרי לא חשבתם לרגע שהדיונים יסתיימו בערכאה הראשונה). אם השופטים ידונו בעתירות במהירות רבה, ימצאו פתרונות יצירתיים היכן שצריך ויטילו הוצאות כבדות במקרים האחרים – אולי יש סיכוי שלפחות הזירה המשפטית לא תתרום את חלקה לאיחורים הצפויים ממילא.

ב-11 החודשים הראשונים לכהונתה של ממשלת בגין השנייה, היא נשענה על קואליציה של 61 חברי כנסת. אני זוכר שדיברו על כך שיש יתרון מסוים במצב הזה, כי חברי הקואליציה יודעים שהרבה מוטל על כפות המאזניים ולכן הם יהיו בכנסת ויעבדו ברצינות. אני לא יודע אם זה עבד אז, אבל בטוח שזה לא עובד בממשלת נתניהו השלישית.

חודשיים בלבד לתוך כהונתה של הממשלה הנוכחית, וכבר ברור שהיא נתונה לגחמות של נעלבים (סילבן שלום), סחטנים (החרדים) ופרחחים (אורן חזן). וזה עוד לפני שהיא הגיעה למבחנים הגדולים באמת שלה: התקציב, ועדת לוקר, מתווה הגז ומי יודע מה עוד צופן העתיד. המצב חמור עוד יותר לנוכח העובדה שבנימין נתניהו הוא אדם לחיץ מצד אחד, ולנוכח הצורך שלו להקדיש את מירב זמנו לסוגיית אירן מצד שני. השילוב של שני אלו מבטיח, שהוא יתן כמעט הכל לכל אחד כדי לקנות עוד יום של שקט. האחריות הלאומית מחייבת להרחיב את הקואליציה.

נער בן 16 הואשם השבוע בסדרה של מעשי פשע שלא היו מביישים עבריינים בני 36 ו-46: עשרות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים, הונאה בכרטיסי אשראי, סחיטה באיומים, גניבה, פריצה ועוד. הנער, טוענת הפרקליטות, השיג כסף ורכוש במאות אלפי שקלים בתוך פחות מחצי שנה.

תהיו בטוחים, שזו רק תחילתה של קריירת פשע שתימשך עשרות שנים. מי שכבר בגיל 16-15 פועל בכאלו תעוזה ותחכום, לא יירתע גם מכמה וכמה שנים בכלא. חוץ מזה, המחוקק הורה לבתי המשפט להעדיף בעניינם של קטינים את השיקום על פני הענישה, כך שהוא לא צפוי לקבל עונש שיתקרב באמת לחומרת מעשיו.

מה שמעלה את השאלה העקרונית, האם במקרים של עבריינות נוער קיצונית – ודאי בעבירות גוף חמורות ואולי גם בעבירות פיסקליות קשות – אין מקום לפרסם את שמותיהם של העבריינים. האם האינטרס הציבורי של הידיעה ממי להיזהר לא צריך לגבור במקרים הללו על האינטרס של טובת הקטין? האם אין מקום לעשות מה שעושים לעיתים בארה"ב, כאשר קטינים המבצעים עבירות קשות במיוחד נשפטים כבוגרים? שווה מחשבה מעמיקה.