כתמי הדגלים

שיתוף רע"ם בקואליציה נתקל בהתנגדות כפולה של האופוזיציה במגזר היהודי והערבי גם יחד. אחת מובנת מאליה, הן הליכוד והן המשותפת חותרות להפיל את הממשלה. האחרת מחייבת מחשבה תחילה. נוכחות רע"ם במסדרונות השלטון מבשרת צעד ראשון במסע ארוך ומפרך לפעילות ברוכה של שני המגזרים בניהול המדינה.

אומנם עוד חזון למועד, אך הקיצונים השוללים זאת מנקודת ראות של הליכוד ואיתמר בן-גביר מזה ושל בל"ד ואחרים ברשימה המשותפת מזה חותרים לקטוע את המהלך הממוזג בעודו באיבו. הצליל עושה את המוזיקה. צריך לשמוע את בנימין נתניהו מבטא את המילה "הזועבים" ו"תומכי טרור" או את איימן עודה, שנחשב בטעות למתון, קורא לשוטרי מג"ב להפקיר את החוק והסדר כדי להבין כי אכן "ילכו שניים יחדיו" וכי אכן "נועדו".

ההקצנה של ח"כ ביבי נובעת בראש ובראשונה מתאוותו לחזור לשלטון, אבל מייצרת עויינות מסוכנת בין שני המגזרים. תורת זאב ז'בוטינסקי אינה מעניינת אותו. גם לא מורשת מנחם בגין. הוא רוצה "בלי ערבים". הוא הדין באגפים הולכים ומתרחבים ב"משותפת", החל מח"כ יהודי כאסף כסיף בשרות הערבים שמעז להרים יד על שוטר וכלה בעמיתו עודה.

בנסיבות אלה הממשלה נגררת אחרי האופוזיציה מימין ומלבה את האש. ח"כ אלי כהן מהליכוד יזם, והכל רקדו בימין לפי חלילו, לאסור הנפת דגל פלשתין באוניברסיטאות. אילו העמיק הרצון הטוב בשני המחנות יכלו סטודנטים יהודים לדבר בהצלחה מסוימת על לב עמיתיהם הערביים להימנע מהנפת דגל פלשתין. אך האופוזיציה שמלבה את האיבה קוטלת כל בדל של רצון טוב. לפיכך כל צד מפעיל עד לקצה גבול יכולתו - כחוק, ולעתים גם תוך הפרתו - את זכותו להפגין על סף האלימות.

לאן מוביל הימין את ישראל? חוק אחר חוק נדחקות רגלי המגזר הערבי. אם לא יוכלו להניף דגלים כחוק - יעשו זאת תוך הפרתו, ואולי אפילו גרוע מזה. אם לא נס הדגל - קנה האקדח, חלילה.

הימין הפוליטי מגיש הצעת חוק האוסרת להניף את דגלי פלשתין. בהסתמך על מה? אסור לאזרח ישראל לתמוך בכינון מדינה פלשתינית לצד ישראל? האם ח"כ ביבי לא העמיד פנים בנאום בר-אילן כי זה הפתרון המועדף בעיניו? ישראל בהנהגת ח"כ ביבי ריסקה את הסיכוי למשא-ומתן עם הפלשתינים, אך מעולם לא ביטלה את מחויבותה כלפיו, והיא יודעת מדוע. כי זה יהפוך את כל העולם הנאור לתנועת החרם על ישראל ל-BDS.

הזכרתי כאן לא אחת את ספרו של ג'ון אוולון Lincoln - fight for peace ואני מתחייב כי זו הפעם האחרונה: במלחמת האזרחים נגד פרישת מדינות הדרום מארצות הברית סירב לינקולן לשמוע על פשרה בלחימה. אך מראש קבע כי הכרעה בשדה הקרב אינה ניצחון אם אינה מביאה לפיוס. לפיכך כאשר המדינות התומכות בעבדות נכנעו הוא הורה להחזיר ללוחמיהן את סוסיהם לחריש בשדות ולא נטל מהם את חרבם, והכתיב גישה של פיוס במקום ענישה.

80 שנים לאחר הירצחו ב-1865 ניצבו שני גנרלים אמריקנים על אדמת מדינות ציר הרשע גרמניה ויפאן. קסיוס קליי בברלין ודוגלאס מק-ארתור בטוקיו שכנעו את הנשיא הארי טרומן כי ראוי לנהל מדיניות של פיוס וסיוע וסליחה, ולדלג על הענישה. הם הצילו את היחסים של ארצות הברית עם שתי המדינות עד עצם היום הזה. זו הייתה תפישת העולם של לינקולן.

הממשלה בישראל אינה מבינה מה החשיבות שנמצאה במהלך ההיסטוריה בתפישת העולם של הנשיא השני בחשיבותו בארצות הברית. אולי דווקא מבינה אך אינה מעוניינת להשקיע גמישות במאמץ המתבקש למנוע מלחמת אזרחים כפולה, יהודית-ערבית ויהודית-יהודית.

אין ביטחון שאילו אימצה את שקפת העולם של אייב לינקלון הייתה משיגה את יעדה. יש במגזר הערבי התנגדות להידבר עם הרוב היהודי, וניכרות בו נטיות להעדיף טרור על פני דו-שיח, הרג על פני פשרה. אך גם מי שסבור כי בהיעדר פתרון לסכסוך עם ערביי ישראל יש להסתפק ב"ניהול משברים"¹ מבין כי ציר ביבי-איתמר מכביד על המהלך הסביר, שבהיעדרו עלולה ישראל להתדרדר למצב של "בכייה לדורות".