ביבי, זנב אוד עשן

הנביא ישעיהו בן אמוץ בלט בעושרו הלשוני. בהתייחסו למלך ישראל הכושל פקח בן רמליהו תיאר אותו כאחד מ"שני זנבות האודים העשנים האלה" (ניקוד: צירה תחת האות ש'). הביטוי כה חזק שגם אחרי כ-2,755 שנים יש בו שימוש משני לתיאור שליט כושל אחר, הלא הוא בנימין נתניהו.

הוא רצה לקבל את מתווה הנשיא יצחק הרצוג והלך לדבר על ליבו של העריץ הנוקשה והכפייתי יריב לוין, וחזר עם זנב בין הרגליים, אוד עשן, ויצא נגד מתווה הנשיא. הרצוג אף רמז לכך בנאומו באומרו כי יהיו מי שקיבלו את המתווה, אך חזרו בהם ולא יודו בכך. לא היה ספק כי התכוון לביבי.

אלמלא היה ביבי תבוסתן במבנה האישיות שלו היה מקבל את הצעתו המתבקשת מאליה של אמנון אברמוביץ' להדיח את לוין ממשרד המשפטים. אך אישיותו העוברת כנראה משבר כתושה ועלובה ופריכה. זו המסקנה, ואין בלתה.

בפועל נשיא המדינה, שעשה עבודה סזיפית מעוררת כבוד רב, הציע מתווה בו אין מנצחים ומנוצחים, או אם תרצו - רק מנצחים כאשר כל אחד "שמח בחלקו". אני מאמץ את סיכומה של הפרופסור סוזי נבות הנבונה תמיד, שיש לציונים הדמוקרטים והליברלים קטעים חורכים במתווה הנשיא, אבל בפועל ראוי לקבלו. גם ביבי יודע זאת. רק שהוא, כאמור, זנב עשן.

בעיניי הוא דומה למי שנזקק לזריקה כדי להתגבר על זיהום שחדר לגופו ומתחיל לשייט בכלי הדם שלו. אך בחששו מן הדקירה עכשיו הוא חומק ממנה ומזניח את בלימת הזיהום עד לסופו הטראגי.

פרסמתי הבוקר מאמר בישראל היום ואתמצת את סיומו: ה"קונספציה" בה נלכדה גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים אינה עניין ייחודי. רוב בני האדם לא בורכו ביכולת האינטלקטואלית ובמבנה האישיות המאפשר להם לראות שינויים קיצוניים ההולכים וקרבים, ויש להיערך לקראתם באורח חדשני.

גולדה לא האמינה כי מישהו יפר מחדש את השקט המשכר לאורך תעלת סואץ, ולא שעתה לאזהרות של אישים אשר הגיעו מקהיר והזהירו אותה כי בהיעדר הסדר ביניים פני אנואר סדאת למלחמה. אותו מבנה באישיותו של נתניהו מוליד את הקונספציה הנוכחית. זו התפישה נטולת האופק, "המדינה זה אני" של לואי ה-14 או "אם אין לחם - שיאכלו עוגות" המיוחסת בטעות למארי אנטואנט, ובעצם נאמרה על-ידי הנסיכה הספרדיה מריה תרזה.

בפחדיו מפני לוין הוא בונה לעצמו תסריט המבוסס על אשלייה עצמית, שהכנסת תשלים את ההפיכה המשטרית ולאחר מכן "קול דממה דקה". מי יעז לשנות? הרי כל כך נעים. אך עד מהרה תתברר אשלייתו של האיש המנותק מעמו ובורח מבשורה לסופישבוע באירופה, ובוחר להוביל את האומה לפי מתווה לוין למלחמת אחים.

בעליבותו רוקד ביבי לפני לוין את "מה יפית", אך שוב מצפה לו אכזבה. כי גם אנו - שבוחלים במלחמת אחים ומוכנים לקבל פשרה מכאיבה - נדע להגן על חרותנו. נניף את הדגלים ונשיר בגרון ניחר באהבה לארץ ישראל, ונזעק לעומתכם כי "אתה בא בחרב ובחנית ואני בא בשם אלוהים", אבל אם תוציאו את סכין הסיקריקין שלכם ויישפך דם תגלו כי אנו יודעים להילחם טוב מכם.

יש עדיין הזדמנות לפיוס. יש עדיין תקווה כי כמה וכמה מח"כי הליכוד יתבוננו בפני בנותיהם ובניהם, נכדותיהם ונכדיהם, ויאמרו לעצמם ולציבור כי לא יתנו ידם להרפקתאת הדמים, שיוזמים נתניהו ולוין ועושי דברם בכנסת.

כי אם זה מה שביבי וכנופייתו רוצים - נשיב להם בתרגום מצרפתית ש"במלחמה כמו במלחמה". אנו שונאים את המלחמה הזאת. איננו רוצים לנצח אלא להתפשר. אך אם אתם כופים עלינו את המלחמה - זכור ביבי, אנחנו ננצח ואתה תובל לקבורת חמור פוליטית, ואחר כך נבכה את החורבן ואת דמנו ודם אחינו שיישפך לשווא, ואבלים וכואבים ואפילו לא מתרוננים על נצחוננו ננסה להתנחם בפסוק התנ"כי הנודע - "ותשקוט הארץ 40 שנה".