בג"ץ הורה למדינה לגבש תוך 45 יום צעדי אכיפה אפקטיביים לגיוס החרדים

סולברג מסכים עם עמדת המדינה, לפיה צה"ל זקוק לחיילים ולא לעצורים, אך אומר שאין בכך כדי להימנע ממעצר עריקים, כדי לכפות את הגיוס על המתחמקים ממנו. "היקף המשתמטים שהוכרזו מבין כלל בני הציבור החרדי אשר מחויבים בשירות, ולא התייצבו – קטן. מתוך אותם משתמטים, היקף המעצרים שבוצע בפועל – מצומצם ביותר, כמעט זניח (הגם שחלה לאחרונה עליה מסוימת, מתונה)", אומר סולברג.

"זאת ועוד, ודומני כי בכך העיקר, משיבי המדינה לא פירטו, ולוּ באופן ראשוני, מה עולה בגורלם של אלו שנעצרו: האם חלקם התגייסו; האם נפתחו נגדם הליכים פליליים; האם הוגשו כתבי אישום; או שמא, כפי שניתן לחשוש, שוחררו ממעצר לאחר זמן לא רב, מבלי שננקטו נגדם הליכים משמעותיים נוספים. בהינתן שחרף בקשות העותרים, ואף על-פי שניסינו ודרשנו לקבל תשובות לגבי סוגיה זו – לא ניתן מענה מספק מטעם משיבי המדינה, ניתן להניח כי למצער במרבית המקרים, האפשרות האחרונה היא שמשקפת את מצב הדברים הנוהג".

סולברג הדגיש: "ככל שימשיכו משיבי המדינה להימנע מנקיטת פעולות אכיפה של ממש, אין טעם טוב להניח כי ההתנהגות הראשונית – קרי, ההשתמטות מחובת הגיוס – תשתנה. לשון אחר, ככל ש'תוחלת העלות' מהשתמטות עבור בן הציבור החרדי נותרת כמעט בלא שינוי, הדעת נותנת כי מצב הדברים הנוהג – יוותר על-כנו".

סולברג מסכים שיש לצה"ל שיקול דעת באכיפה ושהתערבות בג"ץ בתחום זה היא מצומצמת, אך מוסיף: "הלכה למעשה, לבד מכמות לא גדולה של מעצרי משתמטים – שלא מן הנמנע כי שוחררו ימים ספורים לאחר מעצרם, בתרועה רמה – לא דיווחו משיבי המדינה על פעולות אכיפה אפקטיביות של ממש במישור הפלילי (למשל, הגשת כתבי אישום וכיוצא בזה). קשה לומר אפוא, כי חובת הגיוס אכן נאכפת באופן שוויוני ואפקטיבי; הרחק מכך, ממש לא".

גיוס שוויוני הוא בסיס בלעדיו אין של צבא העם, אומר סולברג, ומזהיר: "ככל שהמדינה תמשיך בהימנעות מאכיפה אפקטיבית של חובת הגיוס באופן שוויוני, יהיה קשה יותר להצדיק נקיטת צעדי אכיפה כלפי משתמטים אחרים. אין זה מן הנמנע כי הימשכות מצב הדברים האמור, תביא לפגיעה בנכונותם של אחרים למלא אחר חובת הגיוס – חובה שמעצם טבעה מחייבת נכונות להזדהות, שיתוף פעולה ותרומה, ואשר לא ניתן לממשה אך ורק בדרכי כפייה. המדרון בהקשר זה עשוי להיות חלקלק, ואחריתו – מי ישורנה; בל נשכח: בביטחון המדינה עסקינן, במובנו הבסיסי ביותר".

לפיכך הורה סולברג למדינה לפעול בשקידה ראויה ובמהירות האפשרית, לשם נקיטת הליכים פליליים ממשיים כלפי מי שהוכרזו כמשתמטים מקרב בני הציבור החרדי. עוד נקבע, כי אמת מידה רלוונטית לכך, היא שנדרש להגיע בהקדם האפשרי למצב שוויוני, כך ששיעור המשתמטים בני הציבור החרדי שננקט לגביהם הליך פלילי, לא יהיה נמוך מזה של בני ציבורים אחרים.

עוד קובע סולברג, כי הממשלה אינה רשאית למשוך את ידיה מהפעלת הסמכויות הנתונות לה, בהתאם לשיקול דעתה, ולהיפטר מחובתה למימוש והגשמה של הוראות חוק שירות ביטחון בכלל ושל חובת הגיוס בפרט. השופטים מדגישים, אין בהבטחות לחקיקה עתידית, כדי לפטור את הממשלה מפעולות אשר מצויות בסמכותה ומתחייבות תחת המצב החוקי הקיים.

סולברג דוחה את עמדתה של הממשלה, אשר נמנעה עד כה מאכיפה כלכלית בנימוק שיש לה שיקול דעת האם לאכוף את חובת הגיוס. הוא קובע: "עמדה זו מנוגדת ישירות להוראות חוק שירות ביטחון, הקובע חובת גיוס שוויונית; סותרת את חובתן הכללית של רשויות המדינה לפעול לאכיפת החוק; מנוגדת להלכה הפסוקה; ואף נדחתה מפורשות" בידי בג"ץ. למרות שנים של ארכות והבטחות, לא חל שינוי כלשהו במצב בשטח, ולכן יש לחזור לפסיקה לפיה "ההימנעות מלממש ולהגשים חוק קיים ומחייב, אינה מדיניות ואינה יכולה להיות מדיניות".

בנוגע לצעדי האכיפה מפנה סולברג להצעתו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון דאז, יולי אדלשטיין, אשר כללה את הדרת המשתמטים מדיור מוזל, סבסוד מעונות יום, הנחות בתחבורה הציבורית וסיוע ברכישת דירה. בלא להביע עמדה לגופן של הצעות אלו, ממשיך סולברג, הרי ש"בהינתן שהצעת החוק – שבה טוענת הממשלה עצמה כי טמונה הדרך לפתרון הסוגיה – נוקבת בצעדי אכיפה אלה באופן מפורש, לא בנקל ניתן יהיה לקבל טיעון מטעם הממשלה, שלפיו צעדים כלכליים כאמור כלל אינם אפקטיביים לשיטתה". קביעת הצעדים הספציפיים היא עניין לממשלה, אך בג"ץ עשוי להתערב בהם אם הסחבת תימשך - מזהיר סולברג.

בג"ץ הורה לממשלה לגבש, בתוך 45 ימים, מדיניות אפקטיבית שתכלול צעדי אכיפה משלימים, בדגש על המישור הכלכלי-אזרחי. הצעדים שייבחרו נדרשים להיות כאלה שניתן להעריך בסבירות גבוהה כי יהיו אפקטיביים כמכלול, ויביאו לשינוי ממשי; יש לייחס משקל רב לעמדות גורמי המקצוע הרלוונטיים (לא ניתן יהיה להימנע מלשקול צעדים שגורמי המקצוע סבורים כי יהיו בעלי אפקטיביות גבוהה); וכי ככל שהמדיניות שתיקבע תאפשר יצירת ערוצי מימון עוקפים, לא ניתן יהיה לראותה כאפקטיבית, וממילא, כממלאת אחר התנאים הנדרשים.

עוד מדגיש סולברג, כי צעדי האכיפה צריכים לחול על כל מי שמשתמש מגיוס, ולא רק על חרדים, וכי אין לפגוע בצורה בלתי מידתית בזכויות יסוד. ככלל, אין לאפשר המשך מתן הטבות שניתנות בקשר ישיר, או עקיף, להשתמטות מחובת הגיוס, למשל כאלה המוענקות לתלמיד ישיבה בתור שכזה, כאשר הימצאותו בישיבה משמעותה היא השתמטות מחובת הגיוס.

עוד אומר סולברג, כי העימות כביכול בין השירות לבין לימוד התורה הוא קונפליקט מדומה. "החובה להתייצב למלחמות הגנה, מלחמות אין ברירה, מן הסוג שעמו מתמודדת מדינת ישראל מראשית ימיה, וביתר שאת בעת האחרונה – מלחמות אשר משתייכות לקטגוריה ההלכתית שבה 'הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה' – חלה גם חלה על לומדי תורה", הוא אומר ומרחיב מדברי גדולי ישראל בדורות האחרונים.

סולברג מוסיף: "מלחמה קשה ונוראה פרצה. רבים נהרגו; אלפים נפצעו, בגוף ובנפש. משפחות התפרקו, אנשי מילואים איבדו את פרנסתם; חיילים ואזרחים רבים יִשאו איתם צלקות שהותירה בהם תקופה זו כל ימי חייהם. טלטלה עזה עברנו כולנו, כיחידים וכציבור. כל זאת, והנוגעים בדבר, אשר מופקדים על סוגיית הגיוס – בשלהם. רבים מבני הציבור החרדי, מצידם, אינם נענים לחובה – החוקית והמוסרית כאחד – להושיט יד לאחיהם בעת צרה; וממשלת ישראל, מצידה, אינה עושה כל אשר לאל ידה כדי להביא לגיוסם.

"הסעדים שעליהם אנו מורים כאן, אינם פשוטים כלל וכלל. אלא שזמנים קשים דורשים, לעיתים, צעדים קשים; בנסיבות כה חמורות וקיצוניות, נדרשים סעדים חריגים, יוצאי דופן. מצב הדברים הנוכחי, של הפרת חוק המונית, מוּדעת ומתמשכת, תוך פגיעה כה חריפה בשוויון – אינו מתקבל על הדעת, לא כל שכן בהינתן הצורך הביטחוני הדוחק, ההכרחי, בגיוס חיילי חובה (ובהמשך גם מילואים) נוספים. לכדי פיקוח נפש היגענו. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי אין מנוס ממתן צו מוחלט.

"פעם אחר פעם, לצד הצהרות עקרוניות בלתי מתפשרות, נענה בית משפט זה, מתוך תפיסה של כיבוד הדדי בין הרשויות (ואף הכרה במורכבות הפוליטית הנלווית לעיסוק בסוגיה זו), לבקשות מצד משיבי המדינה למתן שהות לשם הסדרת הסוגיה; כך, במישור המעשי – בהעדר פעולה אפקטיבית מצד משיבי המדינה – עולם המשיך לנהוג כמנהגו. אף עתה, רבים, רבים מדי, מן העוסקים במלאכה מוסיפים להפטיר כדאשתקד, מבלי לשמוע את זעקת הנושאים בנטל והקרובים אליהם, ומבלי ליתן מענה ראוי לאתגרי הביטחון הכבירים. זו הפעם, על-רקע כלל האמור, לא ניתן עוד לאפשר זאת. לא לחשות. בנפשנו הדבר, פשוטו כמשמעו".

השופטים דפנה ברק-ארז, דוד מינץ, יעל וילנר ועופר גרוסקופף הסכימו עם סולברג. המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. את העותרים ייצגו עוה"ד אליעד שרגא, סתיו לבנה-להב, רותם בבלי-דביר, יעל בלוך, תומר נאור, איתמר אבנרי, חגי קלעי יעל ויזל וגלעד ברנע; את המדינה ייצגו עוה"ד נטע אורן, שי כהן והדס ערן; ואת ועד הישיבות - עו"ד שמואל הורוביץ.