|
|
אינני נבהל ממדינה דו-לאומית, מפני שלא תהיה כאן מדינה דו-לאומית אם לא נרצה בכך, בין אם תקום רבע מדינה אש"פית על חלק משטחי איו"ש ובין אם תהיה כאן אוטונומיה אחרת מסוג כלשהו.
אינני נבהל ממדינה יהודית על כל שטחי איו"ש, גם אם זמנית פרוש הדבר הוא שלא נהיה אור דמוקרטי לגויים, כי אין בכלל בנמצא חיה כזו ואין סיבה שנחתור למלא את החסר.
בדרך כלל, מדינות מפסיקות להתקיים בגלל התמוטטות מבפנים, או כיבוש מבחוץ. כאן אני כבר קצת פחות בטוח שאנו על קרקע מוצקה כאשר אני קורא את דבריך.
לדידי, כל עוד לא נקבעו גבולות הקבע של מדינת ישראל, לא הסתיימה מלחמת השחרור, וכל עוד לא הסתיימה אפשר להמשיך אותה, כפי שניהלנו אותה בעבר, מהנקודה בה תקפו אותנו הערבים, או בה יתקפונו שוב. כי אם הם אינם רוצים שלום, פשרה היסטורית והכרה הדדית, הפחדים שלך אינם מובילים לשום מקום; אני לעומתך לא רוצה כניעה לגחמות הערביות.
הסיכון החיצוני קשור בגבולות שאינם ברי-הגנה, דוגמת הגבולות ד'היום. הסיכון הפנימי כרוך בפיצול לאומי ומורך רוח. עם כל השאר נדע ונוכל להתמודד.
פרס כשל באוסלו כשם שגולדה כשלה מול מצרים ובן גוריון כשל (לפי עדותו) באי-כיבוש ירושלים וסביבתה במלחמת השחרור - כל "כוכב" ומשגיו.
הבעיה האמתית של ישראל איננה הפלשתינאים אלא ההתפוררות הפנימית של העולם המערבי בראשות ארה"ב, בשנים האחרונות בהנהגת אובמה. מסתבר שצבע עור איננו מדד להצלחה כשם שהוא איננו בהכרח מדד לכישלון. אצל אובמה המאזן עדיין לא שלם, נמתין עוד מספר חודשים לפני פסק דין סופי.
ההתיישבות נועדה, ע"י המנהיגות המפוכחת של הישוב בדור הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים, לבלום כל אפשרות שחולשת דעת עתידית תוביל אותנו להתכנס מתוך חשש או אשליית נוחות מפוקפקת, למה שכינה אבא-אבן בשעתו "גבולות אושוויץ". קבלתי את הערכתו אז ואני מקבל אותה גם כיום.
הגיע הזמן להפסיק את ההתמודדות הפנימית המטופשת על הגמוניה סקטוריאלית, לשם כך יש בחירות, ולנהל מדיניות לאומית משותפת מול אויבים מבחוץ. ללא הסכמה לאומית רחבה, "הזמן" יחליט עבורנו. אינני שש להניח את עתידנו הלאומי על קרן הצבי של יד המקרה העיוור.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
רפי לאופרט
|
|
|