|
|
יש משהו רקוב ודפוק בהתייחסות המשפטנית שלנו אל השירות הצבאי. בעבר היה רשאי כל מעסיק לשאול מועמד לעבודה אצלו "מה עשית בצבא, היכו וכמה נמשך שירותך, ונא להראות לי את תעודת השחרור". שאלות שאין טבעיות וברורות מהן, במדינה שבה כל אדם נורמלי נדרש (ואם הוא נורמלי - גם שואף) לשרת בצבא, ואלה שאינם מסוגלים לכך מטעמי בריאות אינם פסולים לעבודה המתאימה ליכולתם. מועמד שהציג תעודת פטור מהשירות, בשל נכותו, לא נדחה ע"י המעסיק וממילא אי-אפשר להסתיר נכות אמיתית ורצינית.
אך לא עוד. זה זמן רב נאסר על המעסיק לחקור את המועמד בדבר שירותו הצבאי. אם האיש מספר כי שירת בקומנדו הימי וזכה באות הגבורה, אסור לך לבדוק זאת פן תפגע בציפור נפשו ובגוזליה. ואפילו יתברר לך לאחר-מכן כי האיש שוחרר כעבור שלושה חודשי שירות כשקמיסט בקריה, בשל "אי התאמה" - דהיינו, לאחר ששבר כיסא על ראש הקב"ן - זוהי בעייתך.
בשנים האחרונות, בעצם בעשורים האחרונים, מתקבלים לשירות בצה"ל גם חיילים הסובלים מנכויות שונות, אפילו מעיוורון מוחלט, מחירשות וגם משיתוק מוחין (!). מדובר כמובן בבעלי מוטיבציה גבוהה, הפטורים מחובת השירות אך רואים אותה כזכות המוקנית להם.
אל מול אלה ניצבים כל המשתחררים מהשירות הצבאי, בין שהדבר נעשה בשל היותם חרדים ובין בשל היותם ערבים או - רחמנא ליצלן - סרבני מצפון, עאלק. בית המשפט לא הביא בחישוביו, ככל הנראה, את העובדה שלזכותו של הפטור משירות עומד היתרון של שלוש שנים שאותן הוא יכול להקדיש לעבודה ולצבירת חסכונות, לעומת זה ששירת ולא ניתן לו לעבוד ולהשתכר.
נרי אבנרי צודק, ועל חברי הכנסת להתערב בספיח נוסף זה של החקיקה השיפוטית הלא-ברוכה.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
משה, עורך-דין
|
|
|