|
|
התנאים הרשמיים להעדפת גרסאת המשטרה: 1. מתן האמרה הוכח במשפט; לכך לא צריך הרבה מלבד חתימה – למשטרה תחבולות רבות להשיג חתימת נחקרים תוך אי שמירה בסיסית על זכויותהם אך אין בית המשפט מתיחס לכך 2. "נותן האמרה" כלומר החוקר- הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו - עד מטעם המדינה יכול לומר כל דבר גם שאינו זוכר אך מה שרשם זה מה שנאמר וזה מתקבל. 3. העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או הנאשם מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. לנאשם בניגוד לעד מדינה אסור לו לא לזכור או לא לדעת כי למשל לא הקריאו לו ולא אפשרו לו לקרוא כפי שעושים. כלומר עד שרשמו בשמו את מה שרצו אינו יכול לבא לתקן ולהוכיח את גרסתו בהגיונה הפנימי כי לאחר שהוא מכחיש את שרשמו בשמו ומוסר את עדותו האמיתית דוקא זה נחשב לרעתו "ומוכיח" לדעת בית המשפט את אי אמיתות עדותו במשפט ואת אשמתו. הרי קביעה זו סותרת כל הגיון. לפי זה העד דובר אמת רק אם הוא חוזר על מה שנכתב בשמו על ידי החוקר. נשאלת השאלה אם בית המשפט אינו מאמין לעד בעדותו בבית המשפט מדוע הוא מאמין לו לעדותו או ליתר דיוק למה שרשום כעדותו במשטרה? גם אם ננסה לחפש הצדקה שהחוקר הביאו לכך, הרי האפשרות היחידה היא שהביאו לכך בדרך שהקשה ושאל עד שלא נותר לחשוד אלא להודות, או אז צריך להיות מתועד איך הצליח החוקר להוציא מהחשוד את הודאתו, מה שאיננו כך. אם לא נותר לחשוד אלא להודות גם לא אמורה להיות לו עדות מתקבלת על הדעת בעלת עקביות והגיון פנימי בבית המשפט. אלא שבית המשפט אינו מעונין לשמוע זאת , בדרך כלל החוקר משקר, איך יוכיח הנאשם את גירסתו האמיתית? לעולם גירסתו לא תחשב אמיתית כאשר החוקר משקר ורשם דבר מה שונה, מכאן שעצם הרישום של המשטרה מוכיח את עצמו...
אכן המשטרה מנצלת זאת עד תום, רושמת דברים שונים לחלוטין ממה שהנחקר אומר ביודעה שבית המשפט יקבל מה שהיא רשמה ועדותו השונה של הנאשם תחשב לרעתו. מה קורה כאשר לא החשוד אלא המתלונן מיוזמתו מוסר למשטרה גרסא אחת ובבית המשפט כבר אינו זוכרה על כל פרטי כזביו ומספר פרטים סותרים? התביעה אינה רוצה להכיר בכך ולא להסיק את המתבקש, היא מסתירה זאת – שופטים אינם מקבלים לידם כתב עדות-תלונה כפי שנמסרה במשטרה. באם צד הנאשם מבקש למסור את עדות המתלונן כפי שנמסרה במשטרה, התביעה מתנגדת והתנגדות זאת בדרך כלל אינה נדחית על ידי בית המשפט. בזאת בוטל כל פיקוח חיצוני על המשטרה! מאז החלו אחוזי ההרשעה לטפס במעלה ה – 90% תשעים אחוז ומעלה.
בית המשפט אינו חייב אך הוא יכול להעדיף זאת לפי שלושה מבחנים לקביעת מהמנות: 1.'נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמירה' – וכיצד בית המשפט יודע שבאמת "האמירה" ניתנה? הרי הוא שאינו נכנס לעובי הקורה כיצד התנהלה החקירה. לכן זוהי אמירה כללית ביותר ובית המשפט ככלל רואה לנכון לעשות זאת 'נוכח נסיבות'. 2. 'הראיות שהובאו במשפט' – רק בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית לציבור הרחב נודעה העובדה ש"הודאה" במשטרה נחשבת ל"מלכת ההוכחות"ועם דרוש חיזוק הרי כל דבר נוסף תקף אפילו אם לאמיתו של דבר יעיד על הפוכו לדוגמא: הצעת מחיר בלבד כאשר המתלונן טוען לנזק בדבר חיוני ללא קבלה וללא סימוכין אחרים כגון צילום וכדומה, ועבר זמן רב. 3. 'התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט' – על התנהגות בבית המשפט יכול השופט לדוח כרצונו, ובית המשפט ככלל רוצה לדוח בצורה שתתאים לרצון התביעה! ואכן בהעדפתם להרשיע, שופטים כהמשך לכזבי המשטרה מבלבלים את עדות הנאשם בשיטות שונות. על בית המשפט לרשום את הטעמים ובית המשפט
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
פרפר
|
|
|