|
|
שבוע טוב, אביתר
אני מסכים עם מסקנותיך באשר למבצע "ויקטוריה" בהיבט הרחב של מלחמת ההתשה, וכרגיל - אתה יודע לקלוע היטב לשורש הבעיות שאליהן נקלע צה"ל בפעילותו במלחמות בגלל כשלון מובנה בהפעלת הכח בידי פיקוד נגוע בשיקולים אישיים ובכשל תודעתי מהותי.
אבל, אני סבור כי אותו כשל תודעתי מהותי נובע מהיעדר רצון של הפיקוד הצבאי הישראלי להמשיך ולהלום באוייב שלא במסגרת ה"ג'נטלמנית" של המתנה להתקפת אויב ואז לגמול עליה בפעולה חד-פעמית. כך היה בפעולות התגמול בשנות ה-50 (והיה זה דווקא מנחם בגין שבקיץ 1957 הגדיר אותן ככשלון וככאלה שדרדרו את המצב לקראת מלחמה ולא מנעו אותה) וכך היה בפעולות התגמול בשנות ה-60 וה-70 וראשית ה-80 (מאז מלחמת שלום הגליל והדרדרותה ל"מלחמת לבנון" צה"ל מיעט לפרסם פעולות תגמול, אם וכאשר נעשו).
אני משווה דווקא את מלחמת ההתשה של 1967-1970 לזו של "מלחמת לבנון" (1985-2000) ואף לתקופה שלפניה.
בשתי המלחמות היו תקריות אש יומיומיות שמהן התגונן צה"ל באמצעות ישיבה בקו מוצבים קבוע, שסביבו התקיימה שגרה קבועה, פחות או יותר, שהיתה גלויה לאש האויב ולכן חשופה לפניו, והוא ה שקבע את עוצמת האש, משך התקריות ומיקומן. צה"ל רק הגיב, במקרה הטוב (ובמיוחד במלחמת לבנון - רק ספג מחשש גלותי של מפקדיו והדרג המדיני מפני "מה יגידו" בעולם ובתקשורת השמאלנית בישראל).
במלחמת ההתשה בוצעו עשרות פעולות נגד המצרים, הסורים, המחבלים וירדן, אבל גם אלה היו פעולות תגמול ולא מבצעים יזומים מתמשכים שיצרו רצף מהלומות על האויב. מבצע "ויקטוריה" היה חלק מניסיון לחרוג מדפוס זה, כשמאז תקרית ה-30 במאי 1970 חיל האוויר פעל ברציפות נגד הקו המצרי לכל אורכו ומבצע "ויקטוריה" נועד להוות שיאו של מהלך קרב זה. אלא שכרגיל במקומותינו, אורך הנשימה של מפקדי צה"ל והדרג המדיני היה קצר וב-12 ביוני הופסקה הפעילות הרציפה וצה"ל חזר לדשדש בפעילות של תגובה בלבד לאש האויב. הדבר בולט לאור זה שביוני-יולי 1970, עם השינוי במערך האווירי המצרי, גבר קצב הפלת מטוסי חיל האוויר שלנו (כולל מטוסי "פנטום"). אלא שמאז ה-12 ביוני ועד הפסקת האש, ב-7 באוגוסט, לא ביצע צה"ל שום פשיטה קרקעית על מערכי הטילים המצריים.
גם ב"מלחמת לבנון" חזר על עצמו דפוס פעולה זה. בעוד שההסתמכות הרבה על חיל האוויר ב"התשה" גרמה לשחיקה בחיל ולכן את הרושם בציבור שמדובר במלחמה ללא תוחלת (רושם נכון, בגלל היעדר פעילות רב-זרועית רציפה נגד המצרים והסורים), הרי בלבנון היה המצב חמור יותר, משום שבעוד שב-1970 האופוזיציה הפנימית הבוגדנית למלחמה היתה נחלת קומץ פנאטים שמאלניים, תומכי קומוניזם ולאומנות ערבית, הרי בשנים 1985-2000 היתה האופוזיציה למלחמה נחלת מפלגת העבודה ושמאלה ונחלת כלי התקשורת הממסדיים והפרטיים (כולל גלי צה"ל והעיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב").
השיתוק והפחד מ"מה יגידו" היתה נחלת הליכוד והעבודה כאחד בניהול "מלחמת לבנון" ולכן הביאה, בפרדוקס, את התגברות התחושה בציבור כי גם זו מלחמה חסרת תוחלת (שוב, נבואה שהגשימה עצמה) ויצרה לחץ על הממשלה להוסיף להיות פאסיבית מול אש החיזבאללה ולבסוף, מ-1997 ואילך - לסגת לחלוטין מלבנון ללא תנאי, מה שלבסוף אכן אירע במאי 2000.
בשני המקרים היעדר פעילות צבאית רציפה מול האויב תרמה לכשלון במלחמות ולאי מניעת המלחמות הבאות, דפוס מטריד שנדמה כי דבק בכל דרגי הפיקוד הצבאי והדרג המדיני מכל מפלגה שהיא בישראל של שנות האלפיים.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
ערן גפני
|
|
|