להאיר את חשכת שלהי החיים של שורדי השואה

בגיליון האחרון של "מיזכר", ביטאון מרכז הארגונים של ניצולי השואה, מפרסמת הרשות לניצולי השואה נתונים עדכניים על ניצולי השואה. מספר שורדי השואה שעברו את הגטאות מחנות הריכוז וכיו"ב הוא קצת למעלה מ-42 אלף. זהו. לקראת הסוף. פליטי השואה, לאמור ניצוליה, רובם יוצאי ברה"מ. השאר הם נפגעי התנכלות אנטישמית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הגיל הממוצע של ניצולי השואה הוא 87. של השורדים ללא ספק מעל ל-90 שנה.

המשותף לכול אלה, כפי שמתפרסם בידיעה נפרדת ב"מיזכר", הוא כי רוב ניצולי שואה זקוקים לסיוע בתחום הבריאות ורבים מקרבם נאלצו לוותר על הטיפול באין עזרה הולמת. כשליש מניצולי השואה גרים לבד ורובם לא מסוגלים לצאת מן הבית בכוחות עצמם. מכאן שמדובר על תוחלת חיים שלא עולה בקנה אחד עם תועלת חיים. הדבר אמור שבעתיים בכול הקשור לניצולי שואה.

אלה אנשים שבעת היותם צעירים ובמיטב שנותיהם היו המסד והטפחות של המדינה בהקמתה, בבנייתה ובשגשוגה. תרמו למדינה, במישרין ובעקיפין, מיליארדי שקלים, ובעת זיקנה המדינה, בעצם כל הממשלות, מי פחות ומי יותר, לא עשו די לתמוך בהם בערוב ימיהם.

מרכז הארגונים שמיצג את הארגונים השונים של ניצולי השואה, ליתר דיוק, אלה שעדיין קיימים, הוא מוגבל מאוד בסיוע משום שתקציבו דל. הוא לא השכיל בשעתו, כשזרמו כספים רבים למדינה באמצעות "ועידת התביעות" וראשי המרכז, להקים קרן אשר תאפשר לו לסייע במישרין לשורדים הקשישים והוא נאלץ להסתייע בגורמים שונים, ביניהם גופים מתנדבים ובראש וראשונה ב"ועידת התביעות".

ניצולי שואה חסרי אונים

"המציאות מלמדת כי חלק ניכר משורדי השואה החיים בישראל מתקשים בזמינות שירותים רפואיים הניתנים על-ידי בתי החולים וקופות החולים. במקרים רבים הם אינם מסוגלים להתמודד עם הסבך הביורוקרטי, הדיגיטלי, ובמקרים אחרים, נאלצים להמתין במשך תקופות ארוכות לבדיקות וטיפולים שהם נדרשים לבצע ולעיתים אף מוותרים, מגיעים לאחר הידרדרות במצבם הרפואי ולצערנו חלקם אף נפטרים בזמן ההמתנה."

דברים אלה מתפרסמים על-ידי גוף התנדבותי בשם "משקפיים ורודות", בלשון נקבה על בסיס שיר של אלתרמן. בפרסום צויין כי מגיפת הקורונה שפרצה במרס 2020 חידדה את הצורך של שורדי השואה במענה ותמיכה מול האתגרים האדמינסטרטיבים והרפואיים אשר הם עומדים בפניהם. גילם המתקדם והיכולות הטכנולוגיות הנדרשות מציבים בפניהם אתגר רציני. לתכלית זאת הוקם מערך תמיכה והנגשה מקיף לאנשים, ונרקמו קשרי עבודה עם מערכות הבריאות הציבוריות בכל רחבי הארץ: קופות החולים, בתי חולים, שלטון מקומי, עיריות ורשויות רווחה. כמו-כן המיזם יצר קשר עם אנשי מפתח בארגונים ועמותות נוספים הפועלים באותו תחום חברתי, הקים מערך מתנדבים, וגם פתח בתהליך גיוס תרומות.

המיזם פועל בפריסה ארצית וקם כדי לאפשר לאוכלוסייה זו לקבל מענה מהיר, ייעודי וממוקד. המנכ"לית היא גאל קימרשלק מומחית בתחום ניהול שירותי בריאות וצאצאית לניצולי שואה, אשת חזון ומשימות, אשר הצליחה לשלב את שני אלה ולהקים את המיזם "משקפיים ורודות". יו"ר הוועד המנהל הוא אלוף (מיל) אייל בן ראובן, עטור הישגים ביטחוניים וח"כ בעבר. כאמור, מטבע היותו ארגון מסייע לשורדי שואה, הוא קשור בין השאר למערכת הבריאות ובראש וראשונה לקופות החולים.

שיח של חירשים

אני חבר במה שנקרה היום "בריאות כללית" יותר מיובל וחצי יובל שנים, בעצם מאז בואי לארץ בשנת 1945. מזה שנים שאני זקוק למכשירי שמיעה ש"בריאות כללית" מספקת אותם כל כמה שנים. טבעי שיהיה לה מכון שמע בעיר כמו תל אביב שבה מן הסתם ישנם רבבות מלקחותיה שהם לקויי שמיעה. מסיבה כלשהי, אפשר חיסכון על גב הלקוחות, היא העבירה את מרפאת השמע לחולון. זמן מה לאחר מכן פעלה בתל אביב איזו שלוחה קטנה שאליה נשלחו קלינאיות שמיעה פעמיים בשבוע אך גם זה נגמר.

מזה שנים שאני מנהל מערכה, גם ציבורית, בין היתר בבבלוג הזה, שמעורבים היו בה בין השאר המשרד לשוויון חברתי שטיפל בניצולי השואה וגם משרד הבריאות, ולא חל כל שינוי במצב שהוא שערורייתי, כמו שירותים אחרים במדינה, אלא שכאן מדובר בין היתר באוכלוסייה חלשה מאוד שאין לה הכלים שדרושים היום למאבק. בשעתו הודעתי ל"בריאות כללית" שאם אני, בגיל 96, צריך להגיע למכון השמע בחולון, יואילו בטובם לדאוג להסעה, שכן אני לא יכול להיסחב באוטובוסים. הם מצא דרך. "משקפיים ורודות".

שערו בנפשכם שקופת החולים, הוותיקה והמבוססת ביותר בארץ, שבמסגרתה ניתנים שירותים לכ-4.7 מיליון מבוטחים, באמצעות 1,481 מרפאות, 170 מכונים, רנטגן, פיזיותרפיה וכדומה ו- 509 בתי מרקחת - עומדת כפושטת יד, כשנוררית מארגוני התנדבות. הלללויה. מצאו לשורד שואה דרך לשנע אותו מביתו בתל אביב לחולון. לי לא היה ברור אז לפני שנה כשבפעם הראשונה הסיעו אותי מי עומד מאחורי פתרון מופתי זה. אחר כך גיליתי. רחלי עם "משקפיים וורודות"

"משקפיים ורודות"

הזרוע הארוכה של "משקפיים וורודות" שמרכזה בחיפה היא שדאגה להסיע אותי מביתי לחולון וחזרה. הפעם חסכתי מעצמי את התיווך ופניתי לעמותה זאת. השארתי הודעות ואלה משום מה לא זכו למענה ואז נזכרתי ברחלי ופניתי אליה. והיא מיד ענתה: "כל בעיה שיש אם לא מגיעים בזמן או כל דבר שאתה צריך תתקשר אלי, עדכנתי את מג"ב שאתה נח בצהריים בין שתים לארבע רק תדאג להיות זמין ככל שתוכל". בכך היא לא הסתפקה והעבירה אלי מסר קולי שבו היא הכתירה אותי כ"איש יקר ואהוב" ובכול פעם שאזדקק לעזרה היא עומדת לרשותי ומצרפת סל של ברכות לחיים ארוכים רוויי נחת ומשמעות. חג לעיניים ולאוזן.

אז איך אפשר שלא להתרגש. לא זו בלבד שעל הקו לא היה הקול האוטונומי המעצבן, שמחזיק אותך דקות ארוכות ומתישות אלא קול "אלטו" של אישה צעירה שנשמעת נחושה, נרגשת, וגם מעניקה לי יוקרה ואהבה. זה אומר שרחלי היא בת אדם שרק מחכה להזדמנות להעתיר את מחויבתה לזולת הנזקק, והיא מחפשת אותו יותר משהוא מחפש אותה.

רחלי מלול-נגר בת 44 מתגוררת בחיפה, אם לשני ילדים, בן 14 ובת 10. קרוב לשני עשורים היא עבדה בחברת אתו"ס - החברה לאומנות, תרבות וספורט של עיריית חיפה. תוך כדי העבודה היא התנדבה בעמותות שונות, ביניהם זאת שנקראת "לקראת שבת" שמספקת מזון למשפחות נזקקות בסופי שבוע.

עמותת "משקפיים ורודות" הוקמה בתקופת הקורונה ורחלי יצרה קשר איתה וסייעה כמתנדבת במשימות שונות ככל שאלה נדרשו באותן נסיבות של המגיפה. טבעי היה שכשנפתחה משרה לקשרי ציבור, רחל תתבקש לאייש אותה וזהו תפקידה כיום, ותוך כדי כך היא מסייעת לרבים גם לא במסגרת תפקידה הפורמלי. היא אוהבת אדם ואוהבת לעזור לו. במקרה הספציפי שלי גם אם משום מה לא רשומה הייתה הפנייה שלי להסעה ברגע שהיא גילתה שפניתי היא הודיעה לי שתהיה לי הסעה הלוך ושוב לחולון. חד וחלק. היא רתמה למשימה את אנשי משמר הגבול שמסייע, כמסתבר, במשימות כאלה למען ניצולי שואה.

שגיא קרני איש משמר הגבול הגיע לביתי, הסיע אותי לחולון, נכנס איתי לבניין המרפאה, העביר את הכרטיס המגנטי שלי לקבלת תור, וליווה אותי עד שהגעתי לחדר הנכון במכון השמע שאליו הייתי אמור להגיע כדי לכוונן את מכשיריי השמיעה. הוא חיכה קרוב לשעה ליד רכבו בחוץ, ואז הוא הופיע וליווה אותי לרכב, הסיע אותי לביתי, ליווה אותי בעלייה במדרגות, אם כי אני עושה זאת בכוחות עצמי, ורק לאחר שווידא שהכול בסדר חזר לרכבו ונסע.

חשבתי לעצמי הנה אגף במשטרת ישראל שתכליתו לתת מענה לבעיות ביטחון פנים, לוחמה בטרור, בפשיעה, באבטחת מתקנים רגישים, בהפרות סדר וכיו"ב משימות, רואה לנכון להירתם למשימות של עזרה לזולת. אפשר ואם האגף היה קיים בנפרד ממשטרת ישראל, כמו המחלקה לביטחון המולדת של ארה"ב, שיש לה פחות או יותר תפקידים זהים, זה היה מיטיב איתו ואיתנו. כי משטרת ישראל בימינו אינה מזוהה עם עזרה לזולת.

ככה או אחרת שגיא רשום אצלי, וברשימה הזאת במקום גבוה - רחלי. לתשומת לב שורדי שואה נזקקקים. בנות ובני אדם כרחלי, כפי שאני מציין מדי פעם, הם קרן אור בתקופה האפילה שבה אנו מצויים. וזה המקור הגדול לתקווה.