|
|
בעקבות מאמרו של הרב ישראל רוזן 'ערב רב מהררי אתיופיה' בפרשת 'בא' ב'שבת בשבתו', בו סיפר על התנגדותו לעליית הפלשמורה, החלטתי לספר לכם מעט על אותו "ערב רב".
תחילה, אציג את הבעיה. לפני כמאה שנים, בעקבות תקופת בצורת באתיופיה, התנצרו חלק מהיהודים על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, וכונו בשם 'פלשמורה' (יהודי מומר). הפלשמורה לא התחתנו עם הגויים, שכן אלה ראו בהם יהודים, ואילו היהודים ראו בהם גויים (אם כי לא בדיוק) ולכן גם הם לא התחתנו איתם. נוצר מצב שבמשך למעלה ממאה שנים היתה באתיופיה קבוצה של יהודים שהתנהגו כנוצרים. החל מ1993 עולים פלשמורה לארץ, אך ישנה מחלוקת האם צריך להעלות אותם או לא.
בני נוער עולים חדשים מאתיופיה שלמדו בפרויקט קדמ"א בניצנה, סיימו את התכנית והלכו לאור עציון כדי שיוכלו להמשיך ללמוד בגרויות ומקצוע במסגרת דתית. משחששו שהתכנית באור עציון תיסגר, סיפרו לי בעצב שהם פשוט ילכו לעבוד עבודות שחורות, בדיוק כמו ההורים שלהם. האפשרות לעבור למסגרת החילונית כלל לא עלתה על ליבם.
במלחמה הייתי בפנימיה ליד נתניה אליה העבירו מרכזי קליטה מהצפון. עודי משוטט במרחבי הקמפוס, קוראת לי חבורת ילדים. 'בוא תלמד אותנו תורה'.
בשבתות בניצנה לא היה לי רגע מנוחה. הייתי צריך כל הזמן ללמוד תורה עם העולים.
בשבת בא במרכז קליטה מרחביה פונה אלי ילד, מצביע על חבורת נערים ומבקש: 'אנחנו רוצים שתבוא ללמד אותנו תורה'.
שבת בישיבה התיכונית במירון, הכוללת כיתה של עולים. בשבת הלכנו בערב ללמוד תורה אצל המדריך שלהם, בבוקר היתה שיחה, בצהריים הלכנו ללמוד אצל הרב שלהם (הכל כמובן מבחירה שלהם. הם ביקשו מהרב והמדריך להגיע אליהם ללמוד.) ושוב שיחה. במוצאי שבת כשבאתי להיפרד הם אמרו לי: 'אבל לא הספקנו ללמוד'... כמובן שלקחתי את האוטובוס הבא...
אני נוסע עם צ'רה באוטובוס. לידינו מתיישב אדם זר ובידו ספר על פרשיות השבוע. 'נו, מה יש לך להגיד? תביא איזה משהו'.
בשכונת אזורים בנתניה, ישנה קבוצה של ילדים (מכיתה א' עד כיתה ט' בערך) שלומדת כל יום עם רב שמגיע במיוחד בשבילם לשכונה. אין אף אחד שמכריח אותם ללכת כל יום ללמוד אצל הרב. הרב גם לא מחלק להם סוכריות כדי שיבואו. להפך, הוא עושה להם מבחנים קשים שמי שנכשל בהם סופג עונשים, צועק עליהם אם הם מפריעים ועוד כל מיני כאלה. אבל הם רוצים ללמוד תורה.
בבית הספר, אותם ילדים, כשכל החברים שלהם (שהם יהודים כשרים ולא "ערב רב" חס וחלילה) משחקים כדורגל בהפסקות, הם רצים לבית המדרש כי יש להם זמן ללמוד תורה. הם לומדים אפילו בתור לאוכל.
סטן', אחד מאותם ילדים, היום הוא בכיתה ט'. לפני שנה שמעתי אותו מדבר עם חברים שלו ואומר להם 'גם אם הרב צועק עלי ונותן לי עונשים אני ממשיך להגיע. אפילו אם הוא ייתן לי סטירה אני אמשיך להגיע. רק אם הוא יגיד לי לא להגיע – לא אגיע'. ילד בכיתה ח' מוכן לסבול השפלות ובלבד שילמד תורה. תוך כדי שמיעת דבריו, מצטיירת לנגד עיניי הכמעט-דומעות דמותו של הלל הזקן קופאת, כמעט למוות, על גג בית המדרש, משוועת לשמוע דברי תורה אף במחיר הכבד ביותר. האין זה אותו דבר?
אלה רק מקצת דוגמאות שיש לי על העלייה המופלאה הזאת. עכשיו יש לי כמה שאלות. האם גם לכם יש להט כ"כ אדיר לשמוע דברי תורה? מי מביניכם למד (אפילו בתור בני"ש, וק"ו בתור תיכוניסט) פעם בתור לאוכל? גם אתם למדתם אצל רב לאחר שעות הלימודים, מבחירה חופשית, בכיתה ג', וכל זאת למרות שהוא מעניש אתכם כשאתם מגיעים? וכשהייתם בכיתה ז', ארגנתם עונג שבת כל יום שישי, או שיצאתם עם החבר'ה? וכשהמדריך שלכם בבנ"ע הגיע לבקר אתכם, ברו
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
שירן עמוסי
|
|
|