|
|
דעתו של השגריר לשעבר יצחק מאיר (בעצם, שגריר הוא תואר לכל החיים כך שהוא לגמרי לא לשעבר) מאוד נחשבת, אבל לצערי, במקרה דנן, חוששני שהוא התייחס ל"יער" ולא ל"עצים". או במלים אחרות: לארגז התפוחים כולו, ולא לתפוחים הרקובים שבו. כולנו מסכימים שה"יער" ו"ארגז התפוחים" חיוניים לכל מדינה מתקדמת ודמוקרטית, וכו' וכו' וכו' (יקצר המצע מלתאר את כל תרומתם למדינה ולחברה), אבל מה לעשות, אדוני השגריר המוערך, שבארגז התפוחים נתגלו לא מעט תפוחים רקובים, או אפילו מחלקה שלימה (מחלקתו של ניב גורדון בבאר שבע למשל) שהם רקובים מן היסוד ומאיימים להפיץ את הריקבון? אז מה אתה מציע? להתעלם? לעצום עיניים? להגיד שזה לא קיים? ואז מה? - הריקבון ייפסק???
אני סבור, עם כל הצניעות, שכשמתעלמים מן הסרטן הקטלני הוא רק מתפתח ושולח גרורות שבסופו של דבר ממיתות את הגוף כולו ל"ע. גם מדינה שלימה עלולה להתאבד אם לא תטפל בסרטן האוכל בה בכל פה ומכחיש בעצם את זכות קיומה (ושוב לא כולם כאלה, אבל רבים מהם).
והכימ מדהים, שאנחנו, אזרחי ישראל, שברןבם אנשים ציוניים (על פי כל פרמטר ועל פי כל סקר ו/או תוצאות הבחירות), מפרנסים את התפוחים הרקובים האלה ומניחים להם להפיץ את ארסם בקרב הסטודנטים, באמצעות שיטות של "תחשוב כמונו תקבל ציון" והדברים ידועים (ראה דו"ח אם תרצו והמכון לאסטרטגיה ציונית, שאף אחד לא הכחיש את העובדות - כן, העובדות! - המובאות בהם).
הייתי שמח אילו השגריר המוערך יצחק מאיר היה מתייחס לא לסוגיה העקרונית של עצמאות האקדמיה, אלא לפרטים שהבאתי מן ההתרחשויות באקדמיה: השוואת ישראל ע"י "אינטלקטואלים מועילים" (נחש לבד למי הם מועילים) לגרמניה הנאצית (מה דעתך, האדוני השגריר, על כך, כניצול שואה?), פירסום מאמרים בעולם השוללים את הלגיטימציה של ישראל, קריאות לחרם בינלאומי על ישראל וכל שאר הפעילויות והדרישות מן הסטודנט התמים (למשל, לשנן טקסטים אנטי ישראליים בכמויות אדירות לעומת מיעוט הטקסטים הציוניים; לצאת מאקדמיה ולשמש משקיף בבי"ד צבאי או ב'מחסום ווטש' וגם לקבל על כך מילגה ופירסום) שלא התייחסתי אליהם.
עם זאת, תודה לשגריר מאיר על דבריו, המהווים תמריץ לפירסום מאמר נוסף שיחשוף בפניו ובפני הקוראים דוגמאות נוספות לריקבון הנורא והמסוכן שפשה בחלק מהמחלקות בחלק מהאוניברסיטאות, והנה לדוגמה אחת, שעליה העיד לא אחר מאשר איש השמאל פרופ' דוד אוחנה, המועסק שם, ושטאת דבריו אלה שמעתי במו קולו ובמו אזני: במחלקה לממשל באונ' בא"ש אסור להזכיר את המונחים הבאים: מלחמת העצמאות, מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות. עדיין מתירים שם [ברוב חסדם] להשתמש במונח מלחמת 1948; תוספת שלי: ללא טיפול שורש עוד ייאסר שם גם הביטוי הזה והשם היחיד למלחמת העצמאות - כן, מלחמת העצמאות - ויחייבו שם להשתמש רק במונח מלחמת הנכבה...)
אולי אז יובן סוף סוף שהחופש האקדמי הוא לא חזות הכל. החופש האקדמי מסתיים באיזושהי נקודה. אף אחדלא ימחא כפיים למרצה שיודיע שהוא מפסיק להיכנס לכיתה ולממד את הסטודנטים - וזאת בשם החופש האקדמי. גם לחופש יש גבולות. אולי יציע השגריר מאיר מה עושים לגבי אלה שגם על פי סולם הערכים שלו כבר חצו או חוצים גבולות אלה.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
מנחם רהט
|
|
|