הרכבת לבית שאן כמשל

כל כך התרגלנו לתקלות החוזרות ונשנות ברכבת ישראל, עד שהסיפור הבא כנראה לא יפתיע איש. ובכל זאת, אולי יש לו משמעות דווקא משום שהוא קטן ובנאלי; בכך הוא מלמד על אופי ההתנהלות של הרכבת, שכנראה הפך לחלק מהתרבות הארגונית שלה (אם יש כזאת) ומהתוכנית העסקית שלה (שכנראה אין כזאת). רק תזכורת קטנה: אנחנו, כולנו, לא רק הלקוחות של הרכבת אלא גם הבעלים שלה. זה כמובן לא אומר שיש לנו זכויות כלשהן.

הרכבת מתחנת חיפה מרכז השמונה לבית שאן הייתה אמורה לצאת שלשום (14.7.19) בשעה 13:13. הכריזה הודיעה שהיא תתעכב בשמונה דקות. כמובן לא הייתה שום התנצלות. כאשר נכנסה הרכבת לתחנה, אכן באיחור של שמונה דקות, התברר שחלק מן הדלתות מקולקלות. הנוסעים נדרשו לרוץ אחורה, אל הדלתות הפועלות. מדוע לא הודיעו מראש? נו, באמת. ובתוך הרכבת התברר, שמיזוג האוויר כמעט ואינו פועל. חודש יולי, עמק יזרעאל ובקעת בית שאן. סאונה באדיבות רכבת ישראל.

אחרי האיחור של שמונה הדקות ביציאה, הצליחה איכשהו הרכבת לצבור איחור באותו פרק זמן לאורך הנסיעה. התוצאה הייתה, שהרכבת הגיעה לאשדוד ב-14:17 במקום ב-14:01. שזה אומר: איחור של 16 דקות על נסיעה של 48 דקות - דהיינו שליש מזמן הנסיעה. התנצלות? מה פתאום. פיצוי? הצחקתם את הקטר.

בנסיעה בכיוון ההפוך, יצאה הרכבת (15.7.19) של 13:31 באיחור של ארבע דקות. בדרך היא צברה איחור נוסף של שמונה דקות. היא הגיעה לחיפה מרכז ב-14:30 - חמש דקות אחרי שיצאה רכבת ההמשך לתל אביב, במקום שבע דקות לפני. הנוסעים נשלחו אחר כבוד להמתין עוד 20 דקות בשמש הקופחת. התנצלות? פיצוי? כבר הבנתם את הרעיון.

עושה רושם, שרכבת ישראל החליטה להחיות במלואה את רכבת העמק. אותה רכבת שאין-ספור בדיחות סופרו על איטיותה (אדם החליט להתאבד בשכיבת על פסי רכבת העמק; הוא מת מרעב). בתחנת בית שאן מוזכרת מורשתה של רכבת מיתולוגית זו. האמת - לא צריך. הנסיעה עצמה משיגה את אותה מטרה.